בשנות התשעים ג'יימה וו. פרסקוט, לשעבר מנהל המכון הלאומי לבריאות בנושא בריאות הילד והתפתחות האדם, הגיע למסקנה כי בתרבויות השלוות ביותר על פני כדור הארץ מופיעים הורים השומרים על קשר פיזי נרחב ואוהב עם ילדיהם (למשל, נושאים תינוקות על החזה והגב לאורך כל היום). בנוסף, תרבויות אלה אינן מדכאות את מיניות המתבגרים, אלא רואות בה מצב טבעי של התפתחות המכין את המתבגרים לקשרים מוצלחים של מבוגרים. הוא מצא גם שילדים (ובעלי חיים) שאינם חווים מגע אוהב אינם מסוגלים לדכא את הורמוני הלחץ שלהם, חוסר יכולת המהווה מבשר להתנהגות אלימה. פרסקוט אומר, "כנוירופסיכולוג התפתחותי, הקדשתי המון המחקר ליחסים המוזרים בין אלימות להנאה. אני משוכנע כעת כי מניעת הנאה חושית פיזית היא גורם הבסיס העיקרי לאלימות. "
המחקר המשכנע של פרסקוט זכה להתעלמות בחברות "מתקדמות" בהן טופל תהליך הלידה הטבעי; כאשר הילודים מופרדים מהוריהם לתקופות ממושכות; שם אומרים להורים לתת לתינוקות לבכות מחשש לקלקל אותם; איפה שההורים מניחים לילדים צעירים להשיג יותר בכך שהם אומרים להם שהם לא מספיק טובים; שם ההורים, מתוך אמונה כי הגנים הם גורל, מאפשרים לילדים להתפתח בעצמם. כל התנהגויות ההורות הלא טבעיות הללו הן מתכון להמשך האלימות על פני כדור הארץ.